תפילת הדרך

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו,

שתוליכנו לשלום,

ותצעידנו לשלום,

ותדריכנו לשלום,

ותגיענו למחוז חפצינו לחיים ולשמחה ולשלום,

(ותחזירנו לביתנו לשלום).

ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך,

ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם.

ותשלח ברכה במעשה ידינו,

ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו,

ותשמע כל תחנונינו.

כי אל שומע תפילה ותחנון אתה.

ברוך אתה ה' שומע תפילה."

 

עליסה עמדה בפתח של הכתה, נשענה על המשקוף והסתכלה סביבה. לא היו שום פרצופים מוכרים. זה טוב, היא חשבה. אבל זה רק מדגיש את הבדידות שהיא שרויה בה במילא. כבר כמה שנים טובות שהיא מסתובבת בתחושת ניתוק. שייכת ולא שייכת. משהו חסר לה. לא כסף או עבודה, זה יש לה דווקא בשפע. חסר לה משהו בנשמה. ותוך שהיא צועדת בחשש להתיישב בשולחן קטן בצד החדר היא מוצאת את שפתיה מלחשות תפילה. תפילה להצלחה מהבורא שהיא כלל לא היתה בטוחה בקיומו. וכשהרימה את ראשה אל הרב המחייך בחום, שבדיוק נכנס לכתה, היא התמלאה בתחושה לא ברורה של שייכות. שייכות למשהו מופלא וגדול ממנה. הצטרפות לשרשרת ארוכה של דורות.

אברהם אבינו ואשתו שרה, היהודים הראשונים בעולם, עוזבים את המקום היחיד שאותו הכירו. את המשפחה, את החברים, ויוצאים לדרך חדשה. למסע למקום לא נודע. יעקב יורד עם בניו למצרים, הולך אחריהם לעתיד לא ברור. משה רבינו, הנביא הראשון והמנהיג הראשון של עם ישראל. בורח ממצרים, מהמקום המוגן והבטוח – מבית המלך למדין למקום לא מוכר. לבד. בני ישראל יוצאים ממצרים בעקבות משה, והניסים הגדולים שה' חולל לנגד עיניהם, וצועדים לתוך הים ומשם למדבר הריק השומם. כל פעם, בכל יציאה חדשה לגלות או לדרך אבותינו נושאים תפילה לריבון העולם שישמור ויגן עליהם, שינחה את צעדיהם בדרך הטובה ביותר. והכי חשוב, שיחזרו הביתה בשלום.

נראה לי שמכל התפילות, תפילת הדרך היא התפילה הטבעית ביותר והקלה ביותר להתחבר אליה. וכמו היציאות של אבותינו לדרכים שלהם שעיצבו את ההיסטוריה של האומה היהודית, אנחנו מוצאים את עצמנו ביומיום יוצאים לדרכים חדשות על ימין ועל שמאל. ולא רק בנסיעה כל בוקר ללימודים או לעבודה. מעבר דירה. התחלה חדשה בלימודים או בעבודה. מעברים בחיים: חתונה, לידת ילד. לידת נכד שהם גם מהווים שינוי סטטוס. מרווק לנשוי… להורות… לסבתא וסבא. בכל אחד מהצמתים הללו שפתינו רוחשות תפילה ובקשה. שהדרך תצליח, שנדע לומר את הדברים הנכונים. שנמצא את מקומנו הנכון.

אני מזמינה כל אחד ואחת שמתחילים עכשיו דרך חדשה, בין אם מדובר רק בתחילת הלימודים באולפן הגיור – התחלה של דרך מרתקת וארוכה, או במעמד בבית הדין שבו מתחילים את החיים מחדש כיהודים, כחלק מעם ישראל, לכתוב תפילת הדרך אישית. תפילה להצלחה. תפילה לחכמה. תפילה לאמונה. אם תשלחו לנו את התפילה נשמח לפרסמה פה בבלוג (אפשר גם בעילום שם). וגם אם היא תשמר במגירה, חישבו: מתי תרצו לומר אותה? כל שבוע בדרך לכיתת הלימוד? לפני השבת הראשונה שתשמרו? בבית הדין אחרי קבלת התשובה מהדיינים וקבלת עול מצוות? להקריא לכתה בשיעור האחרון? במסיבת ההודיה במסגרת המצומצמת או בבית הכנסת? אפשר לשלב בתפילה פסוקים, קטעי תפילה ואפילו שירים של זמרים מודרניים (חסידיים וחילוניים – אם מחפשים אפשר למצוא עושר של שירים שהנושא שלהם הוא 'תפילה'). ואפשר גם לכתוב בכתיבה חופשית.

גם אנחנו מברכים תפילת הדרך. לבלוג ול"עמי" שהדרך החדשה בה אנו צועדים תהיה לברכה. שהמאמרים ינעמו לקוראים. שיתנו את המענה לו אתם צריכים. שנדע לומר את הדברים בצורה נעימה וברורה. שהדברים היוצאים מן הלב יכנסו אל הלב.

עליסה, פניה שטופות בדמעות, יוצאת מבית הדין. כבר לא קוראים לה עליסה, מהיום קוראים לה רות. מהיום היא מתחילה דרך חדשה. דרך שהחלה לצעוד בו לפני שנה בדיוק. הדרך היתה קשה. הרבה אבנים קטנות וגדולות שהיא מעדה בהן. התמלאה בשריטות ופצעים. שבועות שלמים שהרגישה שהיא מחליקה ללא שליטה במורד ההר. הרבה ימים שבהן צחקה במרירות לתחושת השייכות והחום שהרגישה באותו יום ראשון. כי הבדידות באותם ימים איימה לחנוק. אבל גם הרבה ימים מלאים בסיפוק. בתחושה של מלאות. תחושה שהגיעה סוף סוף הביתה. ימים שבהם למרות הקושי הצליחה לדחוס בתוך יומה העמוס כמה דקות שקטות של תפילה, של ברכה, של שמירת מצוות. ולמרות שהספקנות שמילאה אותה בתחילת הדרך עדיין לא דעכה כליל, ולמרות שהיא יודעת שגם בהמשך הדרך הכביש עדיין לא סלול, אלא מלא מהמורות בליטות ובורות שאורבים לה בכל פינה– היא רגועה. היא יודעת שהמשפחה המלווה שכבר הפכה למשפחתה השניה והחברים שרכשה בכיתה עומדים כאן לצידה והם יעזרו לה לקום אחרי כל נפילה. וכמובן — אלוקים ששומר עליה ומנחה אותה בכל צעד, אפילו בימים שבהם היא מרגישה שהוא עסוק בצרות גדולות בצד השני של היקום – היא יודעת שהוא שם.

עליסה הוציאה דף מקומט מהכיס שלה. חלק מהמילים כבר דהו. רק בשבוע האחרון היא פתחה וסגרה אותו אין ספור פעמים והוא כבר התחיל להיקרע בכפלים. זה לא ממש משנה, כי היא כבר יודעת את המילים בעל פה. והיא הרימה את ראשה והסתכלה בפניהם המחייכות והרטובות של אלי ושושנה ושלושת ילדיהם, המשפחה המלווה שלה. חייכה חיוך קטן של הכרת תודה לרב יואל שלימד אותה בשנה האחרונה והקריאה בפניהם את הפסוקים והמילים שחיברה לפני כמה חודשים:

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו

שהדרך בה אני צועדת תהיה לטובה ולברכה

ושתאיר לי את הכיוון הנכון גם בזמנים בהם נדמה שהחושך עוטף אותי מכל כיוון

ושתמיד אדע למי לפנות ואיך לנסח את השאלות

כי אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו

בחירה שהיא זכות אבל גם חובה.

ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשמחה ולשלום

כי אתה שומע תפילת כל פה, גם של העני ביותר במעשים.

אמן.